התאמה
התאמה של השטח שבסיכון לאפשרות של הצפה.
מעצם הגדרתה, נקודת המוצא של אסטרטגיה זו היא שלא ניתן להמנע מפיתוח בכל האזורים שנמצאו כאזורי הצפה, ולכן צפוי להיווצר נזק. במקרה זה, המצב הרצוי הוא להשפיע על אופן הפיתוח ככל הניתן באופן שיקטין את פוטנציאל הנזק.
לאסטרטגיה זו כדאי לפנות לאחר מיצוי האמצעים במסגרת אסטרטגיית המניעה. אסטרטגיית ההתאמה, כמו אסטרטגיית המניעה, מכוונת בעיקר לעולם התכנון הסטטוטורי. כל תכנון שיעשה לאור מידע הידרולוגי יהיה בעל תועלות רבות, וחסין יותר לשינויי אקלים ולסיכוני שטפונות והצפות, ויש לעודד שימוש באסטרטגיה זו (בתום מיצוי הפוטנציאל של אסטרטגיית המניעה).
אסטרטגיית ההתאמה מתאימה לשטח מיועד לפיתוח שטרם פותח, וכמעט לא רלוונטית לשטח מבונה או מפותח בפועל.
ישנו משרע רחב למדי של אמצעים אפשריים במסגרת אסטרטגיית ההתאמה, שנע בין התערבות נרחבת בתכנון, שמתבטאת בהשפעה על פרישת ייעודי הקרקע, ועד התערבות מועטה שמבטאת בהנחיות פיתוח במגרשים \ שימושים ספציפיים בלבד.
להלן סוגי הפעולות העיקריות האפשריות במסגרת אסטרטגיית ההתאמה:

• התאמת פרישת ייעודי הקרקע, והשימושים שיותרו בהם במרחב התכנון, לאזור הנחל ופשט ההצפה. הכוונה היא להשפיע על התכנון המפורט באופן שבאזור שבסיכון יתוכננו רק שימושי קרקע בעלי פוטנציאל נזק נמוך.
לדוגמה, במקרה שבו מוגדר בתכנית כוללנית מתחם המיועד לפיתוח שכונת מגורים, אשר חלק ממנו (נניח 10%) מצוי בתחום האזור שבסיכון – יוגדר שבקרבת הנחל ובאזור שבסיכון יותר פיתוח אקסטנסיבי בלבד (פארק, שבילים, עצים וכד', אך ללא מבנים ומתקנים הנדסיים, מגרשי משחקים וכד'). כתוצאה מהגדרה כזו תידרש התאמה של פרישת ייעודי הקרקע בכל המתחם, צפיפות הפיתוח וכד', באופן שיאפשר את מימוש הפארק באזור שבסיכון, לצד מימוש זכויות הבנייה המוקנות במתחם ביתרת השטח, שאינה כלולה באזור שבסיכון.
• הרחקה של שימושי קרקע בעלי פוטנציאל נזק גבוה, ושימושים רגישים, מתחום האזור שבסיכון.
זוהי גם התערבות בפרישת ייעודי הקרקע, שמהווה מעין תמונת מראה של הפניית שימושים בעלי פוטנציאל נזק נמוך לאזור שבסיכון, אך היא מאפשרת יותר גמישות לתכנון.
לדוגמה, ניתן להגדיר כי באזור שבסיכון לא יותר למקם שימושי תעשייה שהנזק בהם גבוה, הן בשל התכסית הגבוהה והן בשל פוטנציאל הנזק הגבוה למ"ר בנוי.
הרחקה של שימושים רגישים: נועדה למנוע סכנות נוספות, אשר אינן כלולות בחישוב פוטנציאל הנזק, כגון:
O הסכנה המוגברת לחיי אדם בשימושי קרקע ציבוריים שבהם מצויות אוכלוסיות בסיכון מוגבר (גני ילדים, בתי אבות וכד').
O הסכנה לזיהום קרקע ומי תהום מזליגה של חומרים מסוכנים – ממפעלים הכוללים שימוש בחומרים מסוכנים, תחנות דלק, שימושים חקלאיים הכוללים פסדים וכד'.
O הסכנה שבפגיעה בתפקוד או השבתה של שירותים חיוניים, כגון תחנות משטרה וכיבוי אש, בתי חולים, מתקני ייצור אנרגיה וכד'.
• התאמה של הבינוי בתחום האזור שבסיכון.
ההתמקדות במקרה הזה אינה בשימוש שיבוצע בקרקע, אלא באופן שבו הוא ימומש.
לדוגמה: חיוב קומת עמודים בקומת הקרקע, חיוב להתקנת משאבות בחניונים תת"ק והפניית הנגר לאזורים מונמכים, תכנון שצ"פים כך שיוכלו להכיל את הנגר מהבניינים, תכנון חניות המפנות את הנגר לעצים, הטמעת רעיון הגגות הירוקים ועוד (בהתאם להנחיות מינהל התכנון).
• שטחים חקלאיים – שינוי השימוש לכזה שבו פוטנציאל הנזק נמוך.
במקרה של שטח חקלאי שטרם פותח ניתן להמליץ על גידולים חקלאיים שהנזק שייגרם להם במקרה של הצפה יהיה נמוך.
במקרה של שטח חקלאי מפותח ניתן להמליץ על שינוי שיטת העיבוד, ביצוע פעולות המנהלות את הנגר במרחב ושינוי גידול בעתיד. מבנים חקלאיים שאינם צמודי דופן, אין לתכנן ולהקים בתוך אזורים בסכנת הצפה.