אימוץ התכנית לניהול סיכוני שטפונות:
אסטרטגיות המניעה וההתאמה נטועות בשדה התכנון. לכן, על מנת לקדם אותן יש לעגן אותן במסמכים והחלטות של גורמי התכנון, וזאת מעבר להסכמות שגובשו במסגרת עיבוד החלופה הנבחרת, ונכתבו בפרק המענה. הצעד החשוב ביותר הוא להביא את התכנית לדיון באימוץ בוועדה \ וועדות המחוזיות הרלוונטיות. החלטה כזו תעגן מחוייבות של הוועדה המחוזית (על נציגי גופי הפיתוח החברים בה), ולשכת התכנון, להתייחס לתכנית ניהול הסיכונים ומסמכיה בבואה לדון בתכניות מכח חוק התכנון והבניה, שחלות בשטחים שבהם תכנית ניהול הסיכונים קובעת הנחיות לגביהם.
אסטרטגיית מניעה:
הסטה או צמצום השטח שיועד לפיתוח בתמ"מ:
מעבר לאימוץ התכנית לניהול סיכוני שטפונות והמלצותיה ע"י הוועדה המחוזית ניתן לייצר שינוי סטטוטורי שישנה את ייעוד הקרקע מפיתוח לפתוח במסגרת שינוי תמ"מ. הליך שינוי תמ"מ מחייב הגשת תכנית ע"י הוועדה המחוזית, ואישורה במועצה הארצית. אין צורך לבצע צעד מורכב זה בכל מקרה, אך במידה והוועדה המחוזית מקדמת שינוי תמ"מ כולל, או לאזור מסוים בו הוסכם לצמצם את השטח לפיתוח – ניתן לדרוש להכניס את השינוי הזה לתכנית המקודמת.
הסטה, צמצום, או דחיית מועד הפיתוח של שטח לפיתוח בתכנית האסטרטגית:
במידה והוסכם על צמצום או הסטת שטח לפיתוח – יש לוודא שמנהל התכנון מתקן את הפוליגון שלגביו הושגה הסכמה. במידה והוסכם על דחיית מועד הפיתוח – יש לוודא שמנהל התכנון מעדכן את המועד.
אסטרטגיית התאמה:
במסגרת התכנית גובשו הנחיות ספציפיות לכל תא שטח שבו נקבעה אסטרטגיית התאמה. במסגרת הצעדים של הפצת מסמכי התכנית וביצוע הדרכה והטמעה, יש לשים דגש על ההנחיות שנקבעו בתכנית ניהול סיכוני שטפונות לביצוע התאמה תכנונית בעת הפנייה לוועדות והרשויות המקומיות, כאשר לכל אחת יודגשו תאי השטח הכלולים בתחום סמכותה. יש להדגיש שכל תכנון מפורט, או היתרי בניה, שרוצים לקדם בתאי שטח אלו יש לתאם עם רשות הניקוז טרם התחלת התכנון. זאת על מנת לקבל הנחיות לגבי בדיקות שיש לבצע, ולקבוע סדר עבודה שיבטיח המשך תאום עם רשות הניקוז בשלבים מתאימים לאורך הליך התכנון.
בנוסף, ככל שבמסגרת התכנית גובשו הנחיות \ המלצות כלליות, או ספציפיות לתאי שטח מסויימים, לעניין הוצאת היתרי בניה בשטחים בהם קיימת תכנית מפורטת באזור הסכנה – יש להעבירן בצירוף מיפוי של השטח הרלוונטי לוועדה המקומית, ולהמליץ שתאמץ אותן כמדיניות, ותנחה הוצאת היתרי בניה בשטח על פיהן.
יש להדגיש בפני הוועדות והרשויות המקומיות שהאזורים שסומנו באסטרטגיית התאמה הם אלו שבהם נמצא שיש אפשרות נרחבת להשפיע על התכנון על מנת לצמצם נזקי שטפונות והצפות, אך בכל מקרה נדרש לפנות לרשות הניקוז לגבי כל תכנית או היתר שמקודם בתחום אזור הסכנה, על מנת לקבל הנחיות לגבי האפשרויות לצמצם נזקים פוטנציאליים.
אסטרטגיית הגנה:
הדגש ביישום אסטרטגיית ההגנה הוא בשימור השטחים הנדרשים לצורך ביצוע פתרונות הגנה במעלה באופן שיאפשר את ביצועם בעתיד. הצעד הראשון הנדרש הוא העברת המיפוי של השטחים האלו לאגף לשימור קרקע וניקוז במשרד החקלאות, לצורך בחינת האפשרות להטמעתם במסגרת תכנית מתאר ארצית ייעודית לנושא זה.
הצעד השני ייעשה במסגרת הטמעת תוצרי התכנון בגופי התכנון, בדגש על לשכות התכנון המחוזיות – יש להבהיר את החשיבות בשמירת שטחים אלו, ואת ההנחיות לגבי טיפול בכל תכנית שמקודמת באזורים אלו, על פי מאפייניהם.
אסטרטגיית הכלה:
אסטרטגיה זו היא למעשה חלופת האפס – קיים אזור בסיכון, אך לא ננקטת פעולת הגנה על מנת לצמצם את פוטנציאל הנזק שייגרם במקרה של הצפה. הפעולה הננקטת במקרה כזה הינה מנהלית, וכוללת הסדרת ביטוח ופיצוי במקרה שבו מתרחשת הצפה.
כל עוד ניתן לנמק שימוש באסטרטגיה זו באמצעים סבירים – למשל, הרבה יותר כדאי כלכלית ואקולוגית לפצות חקלאי על הצפה זמנית של החלקה מאשר לסגור מקטע של נחל במובל סגור, זו אסטרטגיה לגיטימית לשימוש .
יש לציין שיצירת אגן ויסות והשהיית נגר במעלה נחל כדי למנוע פגיעה בשטחים מבונים ומפותחים במורד היא אמצעי הכלול באסטרטגיית ההגנה, אך יש לה גם ביטוי של אסטרטגיית הכלה, לגבי אותם השטחים שיכילו את ההצפה.
שימוש באסטרטגיה זו ילך ויגבר בידן של שינויי אקלים ואירועי גשם עצמתיים. אסטרטגיה זו מאפשרת שימוש גמיש בשטח, שיכול להיות גם-וגם-וגם, במעלה האגן, בפשטי ההצפה ובאזורים הנמוכים יותר. ככלל- השארה של דרגות גמישות, בהן ההצפה יכולה להתפשט ולהתכווץ, היא המועדפת ביותר בעידן של שינויי אקלים.
